שירה

 

“כל הברואים בעולמו של הקדוש ברוך הוא אומרים שירה
בין למעלה ובין למטה
ויש היכל שאינו נפתח אלא בניגון”

(תיקוני הזוהר, יא, דף כו ע”א)

“בכל פעם שאני מתפלל, אני ממציא שיר. זה מה שהתפילה הינה: שיר”

(גוף תפילה, מיכל גוברין, ז’אק דרידה ודיוויד שפירו, ע’ 35).

קהילת שירה חדשה שמה לה למטרה לאפשר לחבריה ואורחיה חוויה עמוקה של תפילה. לעיתים זו חוויה מרוממת נפש, ולעיתים צובטת את עמקי הלב. היציאה למסע התפילה מתחילה ממִלות הסידור, אך זו רק נקודת היציאה. כדי להגיע לחוויה בעלת משמעות, לא די לומר את המילים. יש לשיר אותן. זאת מאחר שלשירה איכויות שמעבר לדיבור. באמצעות השירה ניתן לבטא רגשות באופן מדויק יותר, כמו עצב או קושי שהלחן מבטא, ומנגד גם לשאוב נחמה מן המנגינה. המוסיקה מאפשרת גם לבטא תחושות בתפילה שלעיתים קשה לאומרן במלים, כמו תחינה או תביעה. יתירה מזאת, השירה מביאה למלות התפילה רבדים שמעבר למשמעותן הלשונית, כמו ההיסטוריה של הלחן המושר, ולעיתים גם המילים המקוריות שלהן הוא נכתב.
השירה מאפשרת לחזור למנגינות מוכרות, לעיתים אף מעוררת זכרונות ‘מבית אבא ואמא’, אך גם מאפשרת היכרות עם לחנים חדשים, לרבות חשיפה למסורות מתפוצות ישראל השונות.  ומעל לכל – השירה מאפשרת לשמוע את קולותיהם השונים של המתפללים, ועבודת ה’ לתפישתנו יכולה להיעשות רק כאשר היא באה מתוך מארג הקולות השונים הללו. “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם” (בראשית, א, כז). כאשר מקשיבים לפניה השונים של הבריאה, כפי שהיא משתקפת בכל אחד מהמתפללים, אפשר לחתור להתעמקות באחדותו של הקב”ה, בבחינת “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”.